פשוטים.

 "ככה אני מבקש, שמור עלינו פשוטים" (עקיבא)

ככה מצאתי את עצמי בת 29נשואה עם 3 מתוקים הגדול בן 7,הקטנה בת שנה וחצי, מבקשת לחיות,

זה היה החלום שלי, משאלת הלב הכמוסה. ל-ח-י-ו-ת.

היה לי טוב, טוב מאוד,

בעל נפלא וילדים מהממים,

אלא שביקשנו לחיות.

בלי מרדף בלתי פוסק על טיפת הכרה, בלי לנסות להתאים את עצמי ללא הרף לסביבה קשוחה ותובענית, 

בלי לרצות ולהתנצל.

לא חייתי את עצמי ובשביל עצמי, חייתי בשביל הסביבה, בכל תחום.

בנראות, בהתנהגות, בוויתור על נוחות ואיכות בשביל "מה יאמרו"

חשבונות, לאיפה נשלח,איך נלך ולאן.

נמאס לי, רציתי לגדל ילדים רגועים ומאושרים עם אמא שמחה, ולהיות מי שאני.

לעזוב את העבודה בה הייתי רק כי זה מה שמקובל, להפסיק ללכת חנוטה בבגדים מהודרים רק כדי להיראות מתאים לסביבה,

רציתי שבעלי יוכל ליסוע לכולל באופניים, כי זה מה שנוח לו, אבל ס'פסנישט...

רציתי להלביש למתוקים שלי סנדלים בלי גרביים, כי ככה אני אוהבת וככה יותר נוח,

אבל אבוי אם הייתי מעיזה...

רציתי להיות אני והבורא בקשר ישיר ועמוק בלי טונות של אינטרסים וחישובי כבוד וחיצוניות,

ואז בעלי ראה הצעה של דירה במושב, דירה מרווחת ונאה, עם חצר ענקית והמון מרחב וירוק ושקט.

זה היה בדיוק זה, ובדיוק בזמן,

החלטנו שאנחנו רוצים להיות אנשי מושב, עד הסוף.

במובן הפיזי ובמובן הנפשי.

מהר מאוד סיימנו את כל ההתארגנויות והענינים הכספיים, רשמנו את הילדים למוסדות המקומיים,

ועברנו,

זה היה שינוי מטורף, באחת השתנה אורח החיים שלנו,

טבלנו בשקט עמוק ורגוע, מצאתי את עצמי אישה מיינסטרים שכמוני מהלכת עם תיק גב וסנדלים, את הפאה השארתי בארון לאירועים ממש מיוחדים,

פתאום היינו אנחנו, לא היה את מי לרצות, ולא היה מי שיבדוק האם מתאים או לא,

השלכנו את כל החשבונות האלה, את היצוגיות המיותרת,

אנשים פשוטים, טובים, שמחים,

אוהבים את ה' ואת בני האדם,

הילדים מאושרים, נעולים בסנדלים בלי גרביים, כי ככה נוח ויפה, וככה הולכים במושב...מתרוצצים במרחבים הירוקים,

משוחררים,

התחלתי לעסוק בדברים האהובים עלי, למצוא זמן לעצמי ולילדים, מתוך רוגע ואמת פנימית,

התפילה שלי השתנתה, הקשר עם הבורא, התחלתי ללמוד ולהעמיק את ההכרה היהודית שלי,

הילדים הבאים כבר נולדו לתוך הטוב הזה,

אם תרצו, אלו חיים,

פשוטים.